ללא ספק הדבר שמייצג הכי במדויק, בעיניי, את תחלואי העיר. הצעד הראשון
במורד דרך החרדות והעצבים, הכאפה הקטנה הזאת, טבעת החנק שאומרת, אין לך איפה להניח את עצמך.

אתה מוצא את עצמך במעגלים, בתנועה מתמדת, ואם כבר יגעת ומצאת והתמזלת, אתה חשדן לגבי טיבה של החניה, מחפש שילוט ומתפלל לאלהי האותיות הקטנות ולא באמת יודע אם התו שלך תקף בצד הזה של הכביש, או בשעה זו של הערב.
אחת לכמה זמן אתה אוכל אותה.
אבל הדוח זה לא העניין, העניין הוא הלחץ שזה מוסיף לחייך כמעט מבלי שתרגיש, חית טרף רדומה מתחת לעור, שיכולה להתפרץ באיזה רמזור קצר כשאתה מאחר למקום שגם שם לא תמצא איפה להניח את עצמך ואתה לא בטוח שאתה בכלל רוצה. אהההה.

הרעיון המטופש שלי להיום קשור לזה והוא טכני מאד. יש את כל הגינות הקטנות המכוערות אין קץ האלה, בכניסה לבניינים התל אביבים המצויים. אפשר לראות את זה בעיקר באיזור מרכז העיר ולמעלה, מה שנקרא הצפון הישן, או “איזור 1″, איזור שבו המצב אולי הכי חמור. אני מעולם לא ראיתי איש  או אישה יושבים בגינות האלה, ולעיתים נדירות משקים אותן, ובכלל זה פשוט כיעור ברוב המקרים. (גילוי נאות: אני לא גר שם אני איזור 4). אז אוקי, החכמים הפכו את זה לחניה של הבניין וזה נחמד להם. אני מציע רעיון מהפכני –  לגלח כמטר וחצי עד 2 מטר מכל הגינות האלה בעיר, כהחלטה של העירייה. ולהזיז לשם את המדרכות בהתאם, ובעצם להרחיב את הכביש, בצורה כזאת שהמכוניות שכרגע חונות במקביל לכביש יחנו כולן בניצב. וכך לדעתי אפשר כמעט להכפיל את מספר מקומות החניה בעיר ולהוריד מידה מסויימת של ווג’אראס מהרחובות.

ומי שמצקצק בקטע של האספלט שמכסה עוד ועוד פינות ירוקות, שינוח. החצץ האפרורי הזה עם הפטוניה הנרקבת, זה לא נקרא פינה ירוקה. ואין פינה בעיר יפה יותר מחניה טובה כחול לבן.

חולדאי, מתאומר ?

(נ.ב. אהבתי את האופניים להשכרה, אה ואם כבר מדברים אז שוב גנבו לנו את הפח)