קרו הרבה דברים מאז שיצאתי לדרך
כולה שבוע
צמתים. עצירות קפה.
התנועה הקיבוצית
אפשרויות משתוללות ברוח מדברית
ועתידות מצויירות בפיתולי הנוף

אבל בהווה יש רק את 12 התיבות של הבלוז
צ׳אק צ׳ צ׳אק צ׳ צ׳אק וכו
ו 12 התיבות האלה זימנו לי לא מעט מפגשים
ועשו אותי נגיש למלא שיחות עומק
המוסוות כשיחות חולין

התחלתי לכתוב אותן
אחת מהן מתרחשת בפאב של גבי באילת
מוסד שאני משתדל לא לפספס כשאני באיזור
שלוש שנים מאז הביקור האחרון. ידעתי שהוא פותח
ב 22:00 (אם בכלל) ונשאר עד שנמאס לו
הגעתי ב 23:00 היה סגור
הסתובבתי קצת וחזרתי אחרי שעה
הוא יושב לבד מאחורי הבר וקורא ״ למי
צלצלו הפעמונים״ של המינגווי. מרים את הראש
.ולוקח לו כמה רגעים להיזכר
מדברים על הדייג הזקן. חיסל את עצמו
כשהרופא אמר לו להפסיק לשתות ולעשן
אבל ספר זה משהו שנמדד באיך הוא
מעביר את החירבון. ובזה המינגווי (אומר גבי) מצטיין.

איימי מייללת ברקע
הקול שלה בוקע מהרמקולים כמו עיסה חמה
פונדו שוקולד
הוא עוצר את השיחה, שכבר עברה לנושא אחר ( משהו
על זיונים וחוסר צדק) תופס את הראש ומקונן
איך הלכה לנו זאתי, פעם בדור, אם הייתי אבא שלה
הייתי שומר עליה, לא נותן לה להתבזבז ככה

באת שיכור אתה לא יכול לעבוד עליי, הוא פתאום
זורק לעברי. מה שתית ? ארק. אני עונה.
לא טוב לך ארק. הוא פוסק כמו רופא משפחה, אסרטיבי אך אכפתי.

התשוקה היא מקור הסבל
הוא צועק באנגלית במבטא לונדוני (הוא צרפתי) איך
שלא תסובב את זה
ואיכשהו בעוד אני מהנהן ונוטה להתמוטט, החליק את זה משם
למעשייה על ארטישוק ממולא
החמצתי את הרוב בהעמדת פני חי והתאוששתי
בדיוק בזמן לפאנצ׳ ליין – אש קטנה ! הוא שואג
לא הרבה אנשים מבינים את זה !!!

אני מבין שעוד צפיה לי המתנה ארוכה לפני שאני
נכנס לאוטו וחוזר למגורי הזמניים באילות
משלם על הבירה, מתנצל ויוצא. שעה ניסיתי
להיזכר על מה דיברנו. הייתה לי הרגשה שזה
היה חשוב ולא הצלחתי לשים על זה את האצבע

יומיים אחר כך אני במצפה רמון
קופא לי התחת אבל חם לי בלב
מרגיש כמו שנה אחר כך. רסיסי שיחה עלו
אז כתבתי מה שהצלחתי לחלץ מזה

דש מהדרכים